תחילתו של הברוטליזם לאחר מלחמת העולם השנייה עם ירידת העניין באדריכלות המודרניסטית שהחלה בשיכוני ענק להמונים באירופה המדממת היתה חלק מההתעוררות המרד כנגדה. לכך יש להוסיף את האווירה הכללית באירופה כנגד ה"תיאוריות הגדולות" מתקנות העולם שפשו בה לפני המלחמה (כולן איבדו משמעות וכח לאחר מלחמת העולם השנייה). הלך הרוח המתקדם באירופה ביקש אפוא אחר הדמוקרטיה, החופש והמגוון – אנטי תזה לתיאוריות הגדולות חובקות הכל, שהביאו בכנפיהן סבל ומוות.
האדריכלים הצעירים, שהתחנכו על ברכי המודרניזם, ביקשו לפרוץ את הנוקשות האדריכלית, ואת הנוקשות בכלל. הם הדגישו את הצורך להתאים לתנאים הספציפיים של המקום ושל המשתמשים.
הברוטליזם היה חלק מאותו מרד, שכן הברוטליזם ביקש אחר האמת הספציפית, ללא שום החלטה שכלתנית מוקדמת של "נכון" או "לא נכון". הברוטליזם, לעומת זאת, שאף לבטל את הסגנון, ולכן ניתן לקרוא לו אתיקה אדריכלית ולא סגנון אדריכלי.
הברוטליזם ביקש לבטא את האמת של המבנה ולהחצין אותה באמצעות הארכיטקטורה. הוא ביקש לבטא את האמת החומרית של המבנה, ולכן מבנים ברוטליסטיים רבים מאופיינים בבטון חשוף, בבלוקים חשופים, בלבנים חשופות, ובחשיפת סטרוקטורת הפלדה התומכות במבנה. הברוטליזם ביקש לבטא את הפונקציונאליות של המבנה, כך שהחזיתות והמערך המבני הכללי יבטאו את ההבדל בין חללי שהייה, לחללי מעבר, למשל. הוא ביקש להחצין את המערכות הטכניות של המבנה, כך שניתן לראות את מערכות מיזוג האוויר או את מערכות האינסטלציה גלויות לכל עין. יש ומערכות אלו עוברות מעל ראשי המשתמשים או לצד הקירות, בעוד במבנים קונבנציונאליים הן מוסתרות בתוך הקירות או מאחורי תקרה תותבת.
אמת משמעותית נוספת היא התאמת המבנה למקום ולמשתמשים. הברוטליזם ביקש לפרש את המקום באמצעות הארכיטקטורה. לא לשעתק אותו מבנה בכל מקום, כפסל העובר בין מוזיאונים, אלא לדעת לקרוא את המקום ואת הסיטואציה הספציפית – ולהגיב לה.
הברוטליזם בוטא בשני אופנים מז'וריים על ידי האדריכלים המערביים. הביטוי הבריטי היה מעונב יותר:
חומרי המבנה נחשפו כמו גם מערכותיו והמבנה הסטרוקטוראלי שלו, אולם הוא נעדר פיסוליות.
לעומתו,הברוטליזם הצרפתי הצטיין בבטון חשוף ובפיסוליות יתרה. האדריכל הצרפתי שוויצרי לה קורבוזיה, שלפני מלחמת העולם השנייה ביטא את המודרניזם במיטבו, היווה הפעם מודל לחיקוי.
הבטון החשוף והפיסולי של לה-קורבוזיה הגיע לארץ דרך כתבי העת המקצועיים ומצא עין אוהבת ולב פתוח. ככלות הכל, הבטון היה חביב על האדריכלים הישראלים שנים קודם. הוא ביטא את ה"חומר היהודי" מאז המרד הערבי הגדול (1936-1939) ושביתת הפועלים הערבים שהתמחו בתעשיית האבן. הוא היה גם החומר ממנו נבנו עמדות ההגנה על היישוב היהודי בארץ. הפיסוליות היוותה ערך מוסף ומושך.
ברוטליזם בישראל:
אי-לכך, מאז שנות החמישים המאוחרות, חדר הברוטליזם לארץ. הוא בוטא פעמים רבות בחשיפת חומרי הבנייה ובייחוד בבטון חשוף, ולכן היה חביב פחות על המשתמשים. יש שראו בארכיטקטורה הברוטליסטית ניכור והעדר חמימות. בתי מגורים מועטים בלבד נבנו לאור הסגנון, וחלקם היו של אדריכלים. גם יזמים פרטיים לא ששו לבנות אדריכלות ברוטליסטית. לעומת זאת, המדינה, שיכולה היתה להרשות לעצמה לבנות אדריכלות ניסיונית, היתה מבלי דעת הפטרון הגדול של האדריכלות הברוטליסטית. האדריכלים, שעבדו עבור משרדי הממשלה או גופים ציבוריים גדולים, יכלו לבטא את עצמם צורנית וערכית לפי אמיתותיה של האדריכלות הברוטליסטית.
אדריכלים ידועים וביניהם דב כרמי, צבי מלצר, רם כרמי תכננו בשלהי שנות החמישים מבני ציבור ברוח הברוטליזם בהנחה שסגנון זה מבטא את ישראל הצעירה הבונה את עריה ומרכזיה – למשל, בית אל על בתל אביב כמגדל משרדים חשוף; האחים רכטר בנו את בניין הפרקליטות הראשית בקווים אלה; נחום זלוטוב בנה בסגנון זה, בשנת 1967, את בית הכנסת בנצרת עילית.
ברוטליזם בבאר שבע:
בניגוד לערים אחרות בעולם, במעמד דומה, באר שבע היא "עיר מלאכותית" המשמשת את השלטון אך לא צמחה באופן טבעי מכפר שגדל והתפתח והתושבים שהובאו לאכלסה, בתקופות השונות, לא היו "בני המקום מזה עשרות שנים" אלא עולים חדשים, שנועדו להגשים את עקרון פיזור האוכלוסייה. כך נוצר מצב בו השלטון ומשרדו האחראי לשיכונם בעיר היו לקובעים הבלעדיים לאופי וקצב הבנייה. ראשי משרד השיכון נהגו להזמין תוכניות בניין ישירות מאדריכלים ידועים שכאן, בנגב, לא היו כפופים כלל לחוקי שוק התכנון; אינם מחויבים ליזם או לטעם הקהל והגישו משום כך, הצעות לשיפוט על-פי מצפונם המקצועי בלבד.
השילוב בין עיר משמעותית במרחב לבין השקעות ממשלתיות קידמה את באר-שבע ובמשתמע, קידמה גם את האדריכלות הברוטליסטית בעיר.
היצירות ברובן, מתייחסות לתקופת הביקורת על המודרניזם ויכולות להתהדר בתואר "ברוטליזם". היצירות מאופיינות, פעמים רבות, בחשיפת חומרי הבנייה (בטון ובלוקים מבטון, במקרה שלנו) ובצורניות פיסולית. החשיבה האדריכלית מאחוריהן: הניסיון לבטא את החומריות של הבנייה, כמו גם להתאים לדרישות הפונקציה ולמקום, מייחדות את היצירות האדריכליות ועל אחת כמה וכמה את באר שבע. מעונות הסטודנטים ג', "מרכז הנגב", בית העירייה, הקונסבטוריון, מבני הקמפוס הותיקים ושכונת ה' לדומא – הינם חלק מהאוצר האדריכלי הגלום בעיר.
כך נבנו בית העם, ההוסטל לאקדמאים, קולנוע אורות, בית הכנסת, בית רבע הק"מ, בית הפירמידה, השוק העירוני, בית העירייה, אנדרטת חטיבת הנגב, בניין מדעי הרוח והחברה ובניין הפקולטה למדעים, כיכר מרכזית ואודיטוריום, הספרייה המרכזית, בתי הפטיו בשכונה ב' ועוד.
הייחוד בסגנון הברוטליזם בבאר שבע היה נעוץ בעובדה שהוא ניסה להתמודד עם המקום המדברי וביטויו באדריכלות לעומת הברוטליזם החיפאי למשל, שהיה מאופק, הצורניות של המבנים הייתה שלמה, כמעט רגולרית והיחסים ביניהם – שלווים. הסגנון הברוטליסטי הפגין התייחסות לאור הבוהק המדברי באמצעות תכנון של התכנסות המבנה פנימה ושטחי הצללה חיצוניים ופנימיים. בניין הקונסרבטוריון העירוני בבאר שבע (בתכנון האדריכל יעקב רכטר) שנבנה בשנת 1970, מדגים את יישום העקרונות הללו והוא נראה "כמבצר שהתקפל לתוך עצמו". עם זאת הברוטליזם נתן חופש לכל אדריכל לבטא את הפן האמנותי שלו. בספרית ארן שבמתחם האוניברסיטה (בתכנון מ' מנדל וש' נדלר) הגישה לאור הבוהק הייתה קצת אחרת בהנחה שהאור עלול להזיק לספרים אם יגיע באופן ישיר. כך גם במבנה "יד לבנים" שליד העירייה, שם המבקר חש שהחדרת האור נעשתה בדרך לא ישירה אולי כדי להשרות אווירת קודש ורצינות.
ברוטליזם בבאר שבע: שילוב אלמנטים ייחודיים-
האוהל המדברי-נוודי – צורת האוהל המדברי שוקע במספר מבנים ברוטליסטיים בעיר: במעונות הסטודנטים, בבית הפירמידה, בבית הכנסת "הכיפה", בקולנוע אורות שננטש ב -2014, בבית הכנסת של העדה הבבלית, באולם רפי ובמרכז הנגב. על-אף שהמבנה עשוי מבטון השכילו האדריכלים לשוות לו צורה ארעית והקנו למבקר תחושה שהוא אורח רצוי באחד מהשבטים סביב.
החצר הפנימית – אלמנט זה שוקע במבנים ציבוריים שאורגנו סביב חצר פנימית ים-תיכונית. כך זכו השוהים בבניין להצללה של שעות רבות משך היום וממיזוג האוויר הלוהט של הקיץ. כך נהגו האדריכלים בעת שבנו את מבני בית החולים ע"ש סורוקה, בית הפירמידה, מבנה הפקולטה למדעים במתחם האוניברסיטה, מבנה השוק היהודי ובבית העירייה. החצר הפנימית מעניקה מרכז למבנה המאורגן סביבה בתחושה שבחצר – כולם נפגשים, כולם שווים והיא מעניקה למבקר את הרוגע והחשיבות באותה המידה.
הקסבה – בשכונה ה' לדוגמה נעשה מאמץ לשקע את מרקם הקסבה בשכונה עצמה. כך תוכננו רשת של סמטאות צרות ועקלקלות הפונות אל קירות אטומים שרק שערים פעורים בהם. בעת בניית השכונה ניכרו השפעות הלקוחות מהסגנון הברוטליסטי העולמי כמו למשל בתי הפטיו של מישל אקושר ומארג של סמטאות וחזית בתים בתכנון קנדיליס וודס בשנת 1952 בקזבלנקה. ההולך בשבילי השכונה חש עצמו מוגן ובין חברים מחד אך גם שומר על פרטיותו בחצרות גבוהות החומה מאידך.
הרחוב – על-אף שהמרכיב האורבני של רחוב על מרכיביו היה בחסר בבאר שבע, בכל זאת תוכננו מבנים שרחוב פנימי מזין אותם וכך התגברו על החסר. תופעה זו ניתן לראות בהוסטל לאקדמאים של אברהם יסקי ואמנון אלכסנדר ובבית רבע הקילומטר של יסקי ושותפים. רחוב מזין אף ניתן לראות בקומפלקס של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה. הרחוב המזין העניק להולכי הרגל את התחושה של התנועתיות ואת המעבר הרך מהרחוב הסואן אל המבנה המציג סדר ומשמעת.
קולנוע אורות, באר שבע
אדר' יעקב וזאב רכטר
קולנוע אורות נבנה ב1960, בתקופה בה התכנון האדריכלי בישראל הושפע רבות מהברוטליזם.
תחילה רצו היזמים להקים את בית הקולנוע בשכונה א. היו כבר תכניות לבניין אשר נקרה "ערבה". דוד טוביהו (ראש העיר) ביקש להעביר את תכנון הקולנוע לשכונה ג' אשר היתה בתחילת התפתחותיה ולכן יזמי המבנה העבירו אותו לשכונה והחליפו לו את השם ל"קולנוע אורות הנגב". הקולנוע הוקם כיוזמה של מספר משקיעים מתושבי העיר, האחים הלל ושמעון פלצ'נסקי, ומוקמו בו 800 מושבים. המבנה נחנך בינואר 1960 ובטקס חנוכת בית הקולנוע נשאו דברים ראש העיר דוד טוביהו, חבר הכנסת גדעון בן ישראל והממונה על מחוז דרום יצחק ורדימון.
מהתכניות המקוריות הנמצאים בארכיון עיריית באר שבע, אפשר ללמוד שבתכנון הבניין הוא היה אמור להיות מורכב משני גופים מחוברים בצורת מניפות כאשר בפועל הוקמה מבנה קופסתי פשוט.
אורות פעל 30 שנה. ב-31 לדצמבר 1989 התקיימה בו ההקרנה האחרונה ואחריה הקולנוע נסגר.
הבניין נמכר ליזם שרצה לבצע כאן פרויקט "פינוי-בינוי" כדי להקים מגדלי מגורים וקניון, אך ללא הצלחה.
בית הכנסת אהל אהרון, בטכניון, תוכנן על ידי האדריכל אהרון קשטן ונבנה בשנת 1969 כמבנה ציבורי המיועד לבית כנסת ומשרת את כלל הסטודנטים, המבקרים והעובדים בטכניון. המבנה נבנה בערוב סגנונות המודרניסטי והברוטליסטי עם השפעות מזרחיות (יפניות) ובניה בעץ.
מבנה בית הכנסת כלול במרחב שימור מוסדי 16 – הטכניון – קרית הטכניון בהתאם לתכנית המתאר המקומית לעיר חיפה אשר מספרה חפ/2000.
המבנה ממוקם בסמוך למרכז העובדים אשר בשדרות דוד רוז, מערבית למבני הפורום. המבנה מוקף מצפון וממזרח בחורש אורנים, כאשר רחבת בית הכנסת בעלת חשיבות אורבנית כחלל התכנסות מוגדר ופתוח הסמוך לספריה התורנית.
המבנה קרוי ע"ש אהרון יסלזון, אחיו של לודוויג יסלזון, שהיה אחד מהעשירים והמשפיעים ביותר בקהילה היהודית בארה"ב. המבנה משמש כבית כנסת מיום היווסדו, בשנת 1969.
בית הכנסת הוא יצירה מבוססת על רעיון מופשט שעומדת בזכות בעצמה, אך מתחברת למכלול הקמפוס האוניברסיטאי, בדומה לבתי כנסת אחרים שנבנו בקמפוסים שונים בישראל, כגון בית הכנסת בגבעת רם שתכננו היינץ ראו ודוד רזניק ובית הכנסת בתל אביב, שתכנן מריו בוטה.
הבניין יוצר חוויה וזו המטרה המרכזית שעמדה מול עיני המתכנן – האדריכל אהרון קשטן. בית הכנסת מציג טיפול יחודי ביצירת מתח בין קונטרסטים, כגון יחסי פתוח – סגור וקודש – חול. נוסף לכך, האדריכל השקיע תשומת לב רבה לפרטי הבניין כמו מרזבים, ברזיות, ריהוט, מחיצות, שילוט, חומריות וכן העמיק בהתייחסות לתולדות האדריכלות – הנושא בו התמחה.
מהנדס המבנה היה האינג' גרשון הראל, אשר בזכות עבודתו המשולבת עם האדריכל אהרון קשטן, קמה יצירת המופת הזאת. המהנדס תרם בחישובים ובמציאת פתרונות קונסטרוקטיבים חדשניים אשר הובילו לבניית בית הכנסת אהל אהרון.