הבייארה
כשנוסדה באר שבע היה אזור זה מחוץ לתחום העיר , והקרקע הייתה בבעלות פרטית . בשל הקרבה לנחל, היה עומק מי התהום במקום מועט יחסית, והאדמה יועדה לעיבוד חקלאי. במהלך הכשרת הקרקע בראשית המאה, נתקלו בעליה בשרידי בארות קדומות, מהן סתומות ומכוסות. בעלי הקרקע חפרו והתקינו את הבארות מחדש, ונטעו במקום בייארות – בוסתנים לעצי פרי המושקים במי בארות. אך מחוסר טיפול וידע , היה יבולם דל למדי. בסוף 1915 הייתה למקום עדנה כאזור לגידול עצים. המפקד התורכי העליץ, ג'מאל פחה, ביקש להראות שתורכיה מושלת במדבר לא רק בכוח החרב, אלא גם בזכות הקידמה והפיתוח, ולכן החל בתכנית לנטיעת עצים בנגב ובסיני. כאחראי למשימה מונה אליהו קראוזה, מנהל מקווה ישראל, שבחר לעבודת ייעור המדבר בצוות שכלל עובדים יהודים, רובם חקלאים מנוסים מהמושבות, ששוחררו לשם כך מהצבא. המשתלה הראשית הייתה כאן, על גדת הנחל, ונודעה כ"החווה הממלכתית ליד נחל באר שבע. "השתילים הונבטו במקום, או שהועברו בעציצים על גמלים ממקווה ישראל, ולאחר שסוגלו לתנאי האקלים, הועברו ונשתלו בנאות מדבר בנגב ובסיני. לאחר המלחמה הועלו תכניות להתיישבות יהודית בנגב, בפרט ב"עמק שרה", ובשנת 1920 נפתחה במקום משתלה יהודית בניהול אנשי מפלגת "הפועל הצעיר". הקק"ל אמנם חכרה את אדמת המשתלה לחמישים שנה, אך מאחר שתכנית ההתיישבות לא התממשה, בסוף 1921 נעזבה המשתלה. האדמות והחלקות הגובלות בה, שנקנו לאחר מכן מבעליהן נותרו בידי הערבים. בשנות הארבעים נבדקה אפשרות להקים כאן ישוב עברי, אך התכנית לא מומשה. לאחר קום המדינה, עובדו הקרקעות אך מאוחר יותר הוקם כאן אזור תעשיה ונקבע בו המפעל טיהור שפכים של העיר.
